סעיף 154 א' לחוק החברות, קובע כי חברה תמנה רואה חשבון מבקר שיבקר את הדוחות הכספיים השנתיים שלה ויחווה את דעתו עליהם. על מנת לבצע תפקיד זה בצורה מהימנה, מתבקש כי הדירקטורים מקבלי ההחלטות יהיו ערים למתרחש במשק ובפסקי הדין לצורך קבלת החלטה נכונה ומושכלת ומתוך בחינה של כל ההיבטים.
כך למשל, שתי פרשות מהעת האחרונה, חברת אדמה וענבל אור, הציבו שוב את רואי-החשבון במרכז הזירה של האחריות המשפטית לקריסה כלכלית. משרד רואי החשבון שטיינמץ-עמינח, שהיה רואה החשבון של חברת אור סיטי נדל"ן ושל חברת הנדל"ן אדמה, ספג ביקורת בכלי התקשורת וניתן להניח שכמו בפרשות קריסה אחרות, הביקורת כלפיו עוד תמשיך להתברר אם תוגשנה תביעות אזרחיות של מי שנפגעו. רואי-החשבון נושאים בסיכון גבוה ביותר להטלת אחריות במקרים של קריסה כלכלית וזאת בשל מספר סיבות שהופכות אותם ל"מושכי אש". סיבה מרכזית וברורה היא היותם בדרך כלל "כיס עמוק", שניתן יהיה לגבות ממנו פיצויים בסכום משמעותי, שלא ניתן יהיה למצוא בחברה הקורסת ובבעליה. מעבר לאיתנות הפיננסית של רואי-החשבון ישנו הגב הביטוחי שנותנות פוליסות האחריות המקצועית בהיקף של עשרות מיליוני שקלים ואף פי כמה וכמה במשרדים הגדולים. בהקשר זה, טוב יעשה מי שתובע במקרה כזה אם ירסן את עצמו ולא ימהר להאשים את רואי-החשבון במעשים פליליים, מרמה וחוסר תום-לב, ויגביל את עצמו לטענות בתחום הרשלנות והפרת חובות מקצועיות מצד רואי-החשבון, על-מנת למנוע התנערות של המבטחים מאחריותם לפי פוליסת האחריות המקצועית.
באופן עקרוני, קיומו של רואה החשבון בין הנתבעים בתביעה שהוגשה בעקבות קריסת חברה, יעודד סיום מהיר יותר של התביעה בדרך של הסדר פשרה, שכן הן רואה החשבון החרד למוניטין שלו והן חברת הביטוח שלו שמעוניינת לגדר את הסיכון, יעדיפו את הפשרה מניהול ההליך עד פסק-דין. כך למשל קרה בפרשת קריסת חברת הבנייה רייכרט בשנות ה-90, אשר בעקבותיה הוגשה תובענה ייצוגית, שהיתה בין הייצוגיות הראשונות שהוגשו עקב קריסת חברה, ורואה החשבון (שיוצג על-ידי הכותב) היה בין אלו שסיימו את התביעה נגדם בפשרה.
רואי חשבון הם נתבעים מועדפים בתביעות בשל קריסה כלכלית גם מסיבות ענייניות ולא רק בשל ההיבט הכספי. מעמדו של רואה החשבון בניהול הכספי של כל חברה ובעיקר חברה בורסאית מעוגן בחוקים, תקנות, כללים ותקנים מקצועיים, ישראליים ובינלאומיים. ישנם סטנדרטים ברורים ונוקשים שמחייבים את רואה החשבון להיות "כלב השמירה" של החברה עבור כלל בעלי המניות שלה ולא רק בעלי השליטה ששכרו את שירותיו של רואה החשבון. גם נושי החברה, בעלי אגרות החוב שלה, עובדיה, ספקיה, לקוחותיה ורשויות המדינה, כולם נושאים עיניים אל רואה-החשבון ומצפים ממנו לתת להם תמונה נאמנה על מצבה הכספי של החברה. בשונה מכל עבודה מקצועית שנעשית עבור החברה, עבודתו של רואה החשבון חשופה לעין כל במסגרת הדוחות הכספיים של החברה. כאשר החברה נקלעת למשבר כספי הופכים הדוחות הללו ל"כתבי אישום" נגד רואי החשבון. רואה חשבון ייאלץ להשתמש בהסברים מפותלים על סיבות כאלה ואחרות שבגללן נכתבו הדוחות הכספיים כך שהם אינם משקפים את מצב החברה לאמיתו. מעמדו המיוחד של רואה החשבון מציב אותו בעמדה קשה ולעיתים בלתי אפשרית, מצד אחד הוא מרגיש מחויב לבעלי השליטה ומנהלי החברה ששוכרים את שירותיו ומשלמים את שכר טרחתו, אך מצד שני הוא מחויב להתייחס אליהם תמיד בחשד וברגע האמת אף לחשוף אותם במערומיהם. נדרש עמוד שדרה מברזל כדי לעמוד כראוי בדרישות המקצועיות מרואה חשבון במצבים בעייתיים ללקוח ורואה חשבון שמסגל לעצמו גמישות נוחה ללקוח שם את יהבו במזלו.
הסטנדרטים שלפיהם בוחנים בתי המשפט את אחריותם של רואי החשבון נקבעו בפרשות עבר ידועות, כמו פרשת ויסות מניות הבנקים בשנת 1983, אשר נדונה במשפט שזכה לכינוי "משפט הבנקאים", שבו נתבעו גם רואי החשבון שהיו מעורבים וזוכו מהאישומים הפליליים נגדם (באותה תקופה, הרבה לפני חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, מכשיר התובענה הייצוגית לא היה אפקטיבי). בפסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט העליון לפני 21 שנה נקבע הסטנדרט המחמיר שחל כיום על רואי חשבון: "אין לצמצם את תפקיד רואה-החשבון למי שבודק מכאנית אסמכתאות ועושה חשבונות אריתמטיים. אין להתייחס אליו כאל מחבר ומחסר פרופסיונלי. תפקידו המרכזי לוודא שאין נעשות טעויות אם אלה נובעות מחשבון, או ממעשים או מחדלים כלשהם, או גם כמובן ממעשי כזב. כדי לבצע את תפקידו זה עליו לגשת למלאכה עם מחשבה חקרנית, לאו דווקא חשדנית, אם ייתקל בשאלה משפטית תוך ביצוע הביקורת אזי חייב הוא לחקור אותה ולהיכנס לנבכיה ואם יש צורך אף לפסול את הפעולה".
לפני כשנה אישר השופט חאלד כבוב בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה לאחר קריסת חברת הנדל"ן והתשתיות מלרג הנדסה וקבלנות בע"מ של משפחת הירשברג. באותה החלטה אושרה התביעה הייצוגית גם נגד משרד רואי-החשבון קוסט, פורר, גבאי את קסירר, לגביהם נטען שלא פעלו בסטנדרט ראוי של חקירה ודרישה לבירור היתרות הכספיות האמיתיות של החברה, למרות שדובר בדו"ח סקירה ולא בדו"ח מבוקר. השופט קבע (לכאורה בשלב זה), שמאחר ובפני רואי-החשבון עמדו נתונים שהיו צריכים להדליק נורה אדומה, אסור היה להם להסתפק בהסבר בעל-פה שקיבלו מהנהלת החברה, שהיתה מורכבת ממשפחת בעלי השליטה.
סיטואציה נוספת שחושפת את רואה החשבון לסכנת תביעה ייצוגית או נגזרת היא כאשר הם נותנים הערכות שווי לצורך הנפקת חברה או ביצוע עסקה. פעילות זו שכל משרד רואי-חשבון מבצע באופן שגרתי, גם אם היא אינה בתחום מומחיותו, נושאת בחובה אחריות לנזקים שעלולים להיגרם למי שהסתמך על הערכת שווי גבוהה או נמוכה באופן קיצוני ובלתי סביר. ידוע לנו המקרה מהעת האחרונה של הערכת השווי שניתנה לחברת "שלנו גרופ" של רומן אברמוביץ ועודד קובו, אשר פרסמו תשקיף לגיוס הון לחברה לפי שווי של 600 מיליון ש"ח, כאשר לתשקיף צורפה הערכת שווי של רו"ח ממשרד BDO שנתנה לחברה שווי של 177 מיליון דולר. לחברה לא היה תזרים מזומנים או הכנסות. בסופו של דבר ההנפקה נכשלה, אך אם היתה לה פחות חשיפה תקשורתית והיא היתה מצליחה ובסופו של דבר היתה החברה קורסת, ניתן להניח שגם רואה החשבון שנתן את הערכת השווי לחברה היה נמצא בסיכון גבוה לתביעה.
לאור היתרון שבהגשת תביעה ייצוגית או נגזרת גם נגד רואי החשבון של חברה, שקרסה או שביצעה עסקה המסתמכת על שווי מניותיה או נכסיה, לא ניתן למנוע לחלוטין את הסיכון הרב הרובץ על רואי החשבון. אולם, רואה חשבון שרוצה לצמצם את החשיפה אם וכאשר ייתבע, צריך לסגל לעצמו כללים נוקשים של התנהגות מול לקוחותיו, שלא יתגמשו משיקולי שכר טרחה ויחסים טובים. קל להמליץ וקשה ליישם. דירקטור שישכיל להבין לעומק את תפקידו של רואה החשבון ואת הכוחות השונים הפועלים עליו, יוכל לקבל החלטות טובות, נכונות ומתאימות יותר עבור החברה ועל ידי כך לבצע תפקידו באופן מקצועי ומהימן יותר.