החשיבות ההולכת וגוברת של תחום איכות הסביבה בישראל, הביאה להטלת אחריות פלילית על נושאי משרה ודירקטורים לפקח על התאגיד ולמנוע ביצוע עבירות על ידי עובד מעובדיו.
כיצד מאפשר מבדק האכיפה הפנימי למנוע אירועים סביבתיים, להפחית את העיצומים הכספיים במקרה שהתרחשו ולהתמודד בהצלחה עם אחריותם הפלילית של נושאי המשרה והדירקטורים בעבירות סביבתיות?
במחקר שערכה מחלקת איכות הסביבה במשרד תדמור ושות' פרופ' יובל לוי ושות', לקראת כנס "סביבה 2050", התברר כי במהלך השנים 2010 – 2015 הודיע המשרד להגנת הסביבה על כוונה להטיל עיצומים כספיים על מפעלים מזהמים בסכום כולל של
101,781,233 ₪, זאת בעקבות 633 עיצומים שהוטלו מכוח חוקי איכות הסביבה השונים.
ללא ספק מדובר בסכומים משמעותיים, אולם לצדם מאפשרת החקיקה הסביבתית להטיל גם אחריות פלילית על נושאי משרה בתאגיד במסגרת כתבי אישום שמגיש המשרד להגנת הסביבה.
תמצית החובה המוטלת על נושאי משרה בתאגיד בחקיקה הסביבתית היא לפקח על החברה ועל עובדיה ולעשות כל שניתן למניעת ביצוע עבירות על ידם. ההחמרה היתרה בתחום המשפט הסביבתי היא קיומה של חזקה ולפיה אם ביצעה החברה עבירה על חוקי איכות הסביבה, חזקה שנושא המשרה הפר את חובת הפיקוח המוטלת עליו, אלא אם הצליח להראות שעשה כל שניתן למניעת ביצוע העבירה.
הרציונל שעמד לנגד עיני המחוקק בהטלת אחריות פלילית על נושאי משרה בתאגיד בעבירות סביבתיות ובהיפוך נטל ההוכחה, הוא לתמרץ אותם לנקוט בכל האמצעים הנדרשים כדי למנוע ביצוע עבירות. מן הטעם הזה, לא די בכך, שנושא המשרה יוכיח שלא הייתה מצדו כוונה או מודעות לביצוע העבירה. גם אם יוכיח שנהג בסבירות ולא התרשל, לא יעלה בידו לחלץ את עצמו. עליו להראות שעשה כל שניתן למניעת ביצוע העבירה, אחרת יורשע בדין.
בעוד שהמחקר שצוין לעיל הצביע על כך שניתן להפחית את גובה העיצום הכספי בצורה משמעותית ואף לבטלו באמצעות נקיטת הליכים משפטיים מתאימים, התברר כי קיים קושי משמעותי להתמודד עם כתבי אישום בעבירות סביבתיות, זאת לאור אחוז ההרשעות הגבוה בתחום שבו משטר האחריות המקובל הינו "אחריות קפידה".
מפתיע לגלות שמשטר האחריות הקיים בישראל בעבירות סביבתיות הוא מן החמורים בעולם; בעוד שבישראל מקובל משטר של אחריות קפידה, ברוב מדינות אירופה וארה"ב נדרשת מודעות לנסיבות ביצוע העבירה או לפחות רשלנות.
הניסיון מראה שבמקרים רבים נושאי המשרה כלל אינם מודעים לחובתם החוקית ואינם ערוכים להתמודד עם הנטל הכבד שבצידה. כתוצאה מכך הרשעת נושאי משרה בתאגיד בישראל בעבירות סביבתיות הפכה כמעט לדבר שבשגרה.
אחד הכלים המשמעותיים ביותר, שנועדו לייצר הגנה אפשרית לנושאי משרה בתאגיד בהקשר זה הוא
"מבדק האכיפה הפנימי" באיכות הסביבה. מטרת המבדק היא לסייע באיתור ובטיפול של חריגות והפרות של רגולציה סביבתית על ידי החברה, כאשר ביצוע המבדק מפחית באופן משמעותי את הסיכון להפרות סביבתיות של החברה ושל עובדיה ומסייע לנושא המשרה להוכיח שעשה כל שניתן למניעת ביצוע העבירה.
כאמור, כתוצאה ממשטר האחריות, בכדי להימנע מהרשעה, על נושא המשרה להוכיח כי עשה כל שביכולתו למניעת העבירה על ידי החברה או עובד מעובדיה. מבדק האכיפה הפנימי מסייע לו להוכיח בדיוק את זה; הוא מתעד באופן שיטתי את נהלי החברה ואת פעולות הפיקוח על התאגיד למניעת ביצוע עבירות סביבתיות ומניח את התשתית העובדתית לביסוס ההגנה המשפטית של הנושא המשרה. כך למשל, מנהל אשר הקפיד לבצע פעולות הסדרה ופיקוח הכוללות כתיבת נהלים, ריענון שלהם, ביצוע הדרכות וביקורות פנימיות וכן מינה אחראי משנה על נושאים מסוימים, ישפר באופן ניכר את מצבו המשפטי.
מעבר לכך, עם השנים הרחיב המחוקק את הגדרת "נושא משרה בתאגיד". אם בעבר נושא משרה היה המנהל בפועל, כיום בחוקים סביבתיים רבים מוטלת האחריות
אף על כתפיהם של דירקטורים בתאגיד. ביטוי לכך ניתן לראות בסעיף 64(ג) לחוק אוויר נקי, התשס"ח-2008, הקובע כי דירקטור הינו בגדר נושא משרה, ובמקרה של הפרה סביבתית ניתן להעמידו לדין פלילי ולחייבו בקנס אישי בשיעור של 226,000 ₪. גם החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, התשע"ב–2012 והחוק להסדרת הטיפול באריזות, התשע"א- 2011, מטילים אחריות פלילית על דירקטורים.
גם בתי המשפט פירשו בהרחבה את משמעות המונח "נושא משרה בתאגיד" וקבעו שכל עובד בתאגיד שהייתה לו אחריות או חובת פיקוח בקשר למפגע הסביבתי עשוי להיכנס בגדר נושא משרה בתאגיד.
על החשיבות שמייחס המחוקק לחקיקה הסביבתית ניתן ללמוד מהענישה ההולכת ומחמירה עם השנים; כך לדוגמא, חוק החומרים המסוכנים, תשנ"ג-1993, קובע עונש של עד
שלוש שנות מאסר וקנס של מאות אלפי שקלים בגין הפרת הוראותיו ועיסוק בחומרים מסוכנים ללא היתר רעלים.
אין צורך להרחיב על הנזקים העצומים הנגרמים לתאגיד ולנושאי המשרה במקרה של העמדה לדין, לא כל שכן במקרה של הרשעה, שכן מעבר לחשיפה, לקנסות ולעונשי המאסר, קיים הנזק התדמיתי לתאגיד, החשיפה לתביעות נזיקיות ותובענות ייצוגיות בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהמפגע הסביבתי.
גם בכך עשוי מבדק האכיפה הפנימי לשפר באופן ניכר, לא רק את מצבו של נושא המשרה בתאגיד, אלא את מצבה המשפטי של החברה כולה; ככלל,
מבדק האכיפה הפנימי מורכב משלושה שלבים:
הראשון, מיפוי הרגולציה הסביבתית החלה על התאגיד, לרבות חקיקת משנה וחוקי עזר.
השני, בדיקת הפערים בין המצב המשפטי המחייב לבין המצב בפועל, תוך התייחסות לנהלי החברה בהיבטי הפיקוח, התיעוד והרישום.
לבסוף, הפקת דו"ח מסכם להנהלת החברה המצביע על הליקויים שנמצאו ודרכי הפעולה לתיקונם. מעבר לכך, במסגרת מבדק האכיפה מתבצעת הטמעה של הרגולציה הקיימת בנהלים פנימיים של התאגיד, ומתבצעות הדרכות לבעלי תפקידים רלוונטיים.
באופן כזה, יישום המבדק הפנימי מאפשר לחברה למנוע במקור התרחשותם של אירועים סביבתיים בעלי פוטנציאל לחשיפה אזרחית ולהיערך אליהם מראש. נהלי החברה "מתעוררים לחיים" ועובדי החברה, העושים בהם שימוש יומיומי, מגלים בקיאות בתחום עיסוקם וידע הכרחי שיסייעו בבניית ההגנה המשפטית.
בסיכומו של דבר, מבדק האכיפה הפנימי מאפשר התנעה של מערכת ניהול סביבתית פנימית, הפועלת על–פי הוראות הרגולציה הסביבתית ומאפשר להתמודד עם משטר האחריות החמור הקיים במדינת ישראל.
יעילותו ניכרת גם בכל הקשור להתמודדות עם עיצומים כספיים שמטיל המשרד להגנת הסביבה; מאחר ואחד מתוצרי המבדק הוא גיבוש של מנגנוני התראה והערכות מוקדמים, ניתן באמצעותם לדווח בזמן אמת על התרחשות של אירועים סביבתיים ועל ידי כך להביא להפחתה משמעותית של גובה העיצום הכספי.
*עו"ד קובי בר-לב, שותף ומנהל מחלקת איכות הסביבה במשרד תדמור פרופ' יובל לוי ושות', עו"ד שירן יונה, עו"ד במחלקת איכות הסביבה במשרד תדמור פרופ' יובל לוי ושות'