מרץ 2019

כידוע, נקודת המוצא של המשפט הישראלי היא, כי תאגיד נושא באחריות לפעולותיו. אלא, שלאור העובדה כי תאגיד הינו אישיות משפטית מלאכותית, אין הוא מסוגל לגבש מחשבה פלילית כנדרש בדברי חקיקה. לשם כך, נולדה תורת האורגנים, לפיה, פעולתם של אורגנים בחברה, נתפסת כפעולת החברה.
למרות זאת, סעיף 54 לחוק החברות, קובע את אחריות יחידי האורגן, כדלקמן:
"אחריות יחידי האורגן 54.(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס."
כלומר, בהתאם לנוסח הסעיף, למרות קיומה של תורת האורגנים, הרי שאין בה כדי להפחית מהאחריות האישית של יחידי התאגיד.
כדאי לדעת, שבתחום דיני העבודה, ישנם דברי חקיקה רבים, אשר אינם מסתפקים בחיובו של התאגיד לבדו, אלא גם, מטילים אחריות אישית, הן אזרחית והן פלילית על נושאי משרה בתאגיד.
יש להבחין, לעניין זה, בין הרמת מסך, המכוונת אל בעלי המניות, לבין אחריות אישית, שהינה שונה בתכלית. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. לעומת זאת, הרמת מסך מתעלמת מהאישיות המשפטית של החברה, באמצעות יצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. האחריות האישית מקיימת את העיקרון בדבר אישיות משפטית נפרדת, בעוד שהרמת המסך מכרסמת בעיקרון זה, על ידי התעלמות ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוח סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לפגוע בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת