ניוזלטר לדירקטורים ובכירים

היש לראות רשלנות של דירקטורים ובעלי שליטה בכך שלא מנעו את העברת המסחר במניות החברה לרשימת השימור וכתוצאה מכך נפגמה הסחירות וערך המניות ירד? האם האחריות במקרה הזה היא רק כלפי החברה או גם כלפי בעלי המניות?
שאלות אלה מטרידות  את הדירקטורים ובעלי השליטה בחברות הציבוריות. לאחרונה דן ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת רות רונן) בנושא תביעה ייצוגית נגד חברת פינרוס החזקות בע"מ, הדירקטורים ובעלי השליטה בה.
ביהמ"ש אישר את הגשת התובענה הייצוגית. לשם כך היה עליו לעבור שתי משוכות עיקריות שיש בהן חידוש: האחת – האם קיימת חובת זהירות גם כלפי בעלי המניות להבדיל מהחברה ?   והשניה – האם ניתן להתערב בשיקול דעת הדירקטוריון, כאשר הכלל השולט הוא של "אי התערבות"?
חובת הזהירות של דירקטורים על פי החוק היא כלפי החברה ולא כלפי בעלי המניות. כאשר הנזק העיקרי נגרם לחברה וכתוצאה מכך נפגע גם שווי אחזקותיהם של בעלי המניות, הרי נזקם של בעלי המניות הוא נזק משני ודרך המלך היא להגיש תביעה נגזרת על ידי בעלי המניות בשם החברה כנגד הדירקטורים.  כאשר יוטב נזקה של החברה ויעלה שווי מניותיה עקב הפיצוי הכספי – יוטב גם הנזק שנגרם לבעלי המניות.  העקרון האמור אינו חל כאשר בעל המניות סובל נזק שהוא בלתי תלוי בנזק אותו סבלה החברה.  לעומת זאת, כאשר הנזק נגרם לבעל המניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, הרי שאז לא קמה לבעלי המניות עילות תביעה אישית, אלא לחברה בלבד.
חריג נוסף לאפשרות הגשת תובענה ייצוגית בשם המיעוט הוא קיום עילת קיפוח. בחברה הנדונה נרכשו כל המניות על ידי החברה במסגרת הצעת רכש ולכן תביעה נגזרת לא תועיל שכן החברה רכשה את מניות המיעוט והפיצוי לחברה כבר לא יועיל לבעלי המניות.
כיצד קופחו בעלי המניות? בכך שלא היתה חלוקה הגיונית של משאבי החברה. החברה רכשה תחילה ברכישה עצמית את מניותיה וייבשה את השוק ממניות. הסחירות ירדה והחברה לא העמידה את המניות שרכשה לצדדים שלישיים. פעולה זו גרמה לצמצום המסחר והתוצאה למעבר לרשימת השימור. בעלי השליטה פגעו בציפייה הלגיטימית של בעלי המניות, שכן הציפייה היתה כי בעלי השליטה יפעלו באופן סביר כדי למנוע את המעבר לרשימת השימור. בכך גרמו נזק לבעלי מניות המיעוט, נזק שלא נגרם לבעלי השליטה ובכך יש לראות קיפוח של בעלי מניות המיעוט.   לכן במקרה כזה, ניתן להגיש תביעה ייצוגית בשם קבוצת המיעוט, ולא תביעה נגזרת בשם החברה.
מכשול נוסף הוא התערבות ביהמ"ש בשיקול דעת הדירקטוריון. כלל חשוב בדיני החברות הוא כי ביהמ"ש אינו מחליף את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הדירקטוריון גם אם דעתו היתה שונה.
כלל "שיקול הדעת העיסקי" שהתפתח בשנים האחרונות, מגן על דירקטורים כאשר הם שקלו את כל העובדות וקיבלו החלטה ואף אם ההחלטה שגויה, ביהמ"ש  אינו מתערב בשיקול דעתם. הכלל  קובע כי ביהמ"ש אינו בוחן לגופו את שיקול הדעת של המנהלים ואינו מחליף את שיקול דעתו במקום שיקול דעתם. במקרים אלה בהם מוגנת החלטת הדירקטוריון, מוטל נטל הראייה על התובע כי ההחלטה אינה סבירה. אולם ביהמ"ש לא יתערב בהחלטה, כל עוד ניתן לייחס אותה למטרה עסקית סבירה כלשהיא. אם כן מדוע התערב ביהמ"ש במקרה זה בהחלטת הדירקטוריון? לכלל האמור מספר חריגים: אם יוכח לכאורה קיומו של קיפוח או אם יוכח כי בעלי השליטה פעלו במצב של ניגוד עניינים, יעבור נטל ההוכחה אל בעלי השליטה ועל הדירקטורים להצדיק את פעולותיהם.
 לדירקטורים היה ענין אישי כי הם לא ניזוקו מירידת שווי המניות ומהסיכון של הפסקת המסחר. נהפוך הוא, היה בכך כדי להועיל להם בביצוע הצעת הרכש ולכן מדובר בחריג לכלל.
לבעלי השליטה היה ענין אישי בכך שצמצום המסחר במניות (רשימת השימור) הקנתה להם יתרון של אפשרות רכישה במחיר זול.  משנדחתה טענת שיקול הדעת העסקי קל לתובעים לתבוע בגין רשלנות. מכאן, לא בכל פעם שחברה נכנסה לרשימת השימור – פירושו כי בעלי התפקידים בה התרשלו, לעתים מדובר במצב בלתי נמנע.
במקרה הנוכחי, ביהמ"ש מצא כי בעלי השליטה והדירקטורים עשו פעולות שהיה בהן כדי להגדיל את הסיכון כי המניות תעבורנה להסחר ברשימת השימור והם נמנעו מלנקוט פעולות שהיו יכולות למנוע את הכניסה לרשימת השימור.
בפנינו, איפוא, הרחבה ניכרת של אחריות הדירקטורים המופנית גם לבעלי מניות המיעוט ולא רק כלפי החברה. זו קביעה מרחיקת לכת המרחיבה מקרים נוספים של רשלנות דירקטורים.