הצעת מועמדים לדח"צ ע"י בעלי שליטה, אינה אופטימלית. מעורבות מוסדית גדולה יותר - תוך שימוש במאגר מועמדים בלתי תלוי, כדוגמת זה של איגוד הדירקטורים - תשפר את התנהלות הדירקטוריון ותטיב עם כלל בעלי המניות.
על פי המצב (המשפטי) הקיים, מינוי לראשונה של דח"צ מחייב לעבור שתי משוכות [ס' 239(ב)(1) לחוק החברות]:
• קבלת רוב רגיל מקרב בעלי המניות שהצביעו באסיפה הכללית, וגם;
• קבלת רוב מקרב בעלי המניות שהצביעו באותה אסיפה הכללית ואשר אינם בעלי השליטה בחברה או בעלי עניין אישי.
כך יוצא שבחברה עם בעל שליטה, מצד אחד לא ניתן למנות דח"צ ללא תמיכת בעל השליטה, ומצד שני, בעל השליטה לא יכול למנות דח"צ ללא תמיכת (רוב) המיעוט. כוונת קובעי מנגנון זה היתה לייצר מאזן כוחות בין בעל השליטה לבין המיעוט ובכך לתת מענה לבעיית הנציג במינוי דח"צים. בעל השליטה לא יוכל למנות דח"צים שאינם ראויים (בעיני המיעוט).
למרבה הצער, הצורך ברוב רגיל, השאיר פתח לבעלי שליטה לקבוע את זהות הדח"צים, פתח המנוצל עד תום ע"י רוב בעלי השליטה, ושעליו הם אינם ששים לוותר.
אז מה הבעיה במעורבותו של בעל שליטה במינוי דח"צ (שבעבר נקרא דמ"צ - דירקטור מקרב הציבור)?. מצופה מדח"צ הנדרש לקבל החלטה בנושא מסויים, שלאחר ששקל את טובת החברה (זו חובתם של כלל הדירקטורים), אם יש מקום לשקול היבטים נוספים - ייתן משקל גם לאינטרסים ציבוריים. כשהציבור אינו זה שהציע את הדח"צ, יש חשש שאינטרסים ציבוריים יידחקו לתחתית השיקולים, אם בכלל.
דוגמה נפוצה לנושא שעולה בדירקטוריון (ובוועדותיו), ואשר בו יש מקום לשיקולים ציבוריים הוא – תגמול (בעיקר כשמדובר במנכ"ל ו/או ביו"ר דירקטוריון). ההחלטה בנושאים אלו לעולם תחייב גם הפעלת שיקולים ציבוריים וערכיים. למרבה הצער, אין בנמצא אלגוריתם מדוייק ואובייקטיבי אשר על פיו ניתן לקבוע את הרכב והיקף התגמול הראוי. לפיכך, ניתן להצדיק (כמעט) כל תגמול בנימוק (תירוץ) שהוא לטובת החברה. מכיוון שכך, מצופה בעיקר מדח"צים שיביאו לדיון בוועדת התגמול ו/או במליאת הדירקטוריון גם שיקולים ערכיים, ציבוריים, מוסריים אשר יאזנו שיקולים אחרים. מכאן החשש שדח"צים שהוצעו ע"י בעל שליטה יהיו פחות רגישים לשיקולים כנ"ל מאשר דח"צים שהוצעו ע"י הציבור.
האפשרויות הקיימות להצעת דח"צים בחברות ציבוריות עם בעל שליטה (בסדר עולה מהפחות מומלץ למומלץ):
• היכרות אישית של בעל השליטה עם המועמד;
• בעל השליטה פונה ליועצים ו/או למקורבים שימליצו לו על מועמד פוטנציאלי שאותו הוא מציע לאחר שנפגש איתו;
• בעל השליטה מקים ועדה דירקטוריונית הבוחנת מועמדים שהוצעו לה ממקורות שונים ובוחרת מתוכם את המועמד הראוי ביותר לטעמה;
• ועדת דירקטוריון הכוללת דירקטורים שאינם קשורים לבעל השליטה (דח"צים ודב"תים), פונה לגורמים שאינם קשורים לבעל השליטה, שימליצו על מועמדים, ובוחרת מתוכם את המועמד הראוי ביותר לטעמה;
• גוף מוסדי (להלן: "מוסדי" או "הציבור") מציע מועמד ממאגר מועמדים פנימי הקיים אצלו.
• מוסדי מציע מועמד ממאגר מועמדים חיצוני .
בשנים האחרונות, רואים מגמה גוברת והולכת (ועדיין יש מקום רב להגברת מגמה זו) של מוסדיים המציעים מועמדים לכהונת כדח"צים. בעשותו כך, המוסדי מאמץ גישה אקטיביסטית שמטרתה להתמודד עם בעיית הנציג. יש לקוות שגופים מוסדיים יגבשו, כל אחד לעצמו, מדיניות בנושא ואולי אף יתנו לה פומבי.
מצופה מדח"צ שהוצע ע"י גוף הציבור, שהלך רוחו (state of mind) יהיה שונה מדח"צ שהוצע ע"י בעל שליטה. זו הסיבה האולטימטיבית (לדעתי) בגינה יש לחזק את המגמה להצעת מועמדים לכהונת דח"צ ע"י מוסדיים. תחושת ה"אי-נוחות" של מועמד שהוצע ע"י בעל שליטה, כשדנים בנושאים מסויימים הדירקטוריון, תיפחת למינימום. תחת זאת, המחוייבות (גם) לציבור, שהציע את הדח"צ, תגבר.
לטעמי, אין לתת משקל רב לטיעונים הנשמעים לעיתים מצד בעלי שליטה, כמו לדוגמה: המועמד שהוצע ע"י החברה הוא מעולה (ולכן ראוי שהמוסדי ישקול לא להציע מועמד מטעמו). כמו בדוגמה הנ"ל על התגמול, גם כאן אין אלגוריתם מוסכם שיקבע מי הדירקטור הטוב ביותר מבין רשימת מועמדים. ניסיון העבר מלמד שהחלטה על טיב מועמד לכהונה כדח"צ, הנשענת רק על קורות החיים, אינה החלטה יעילה. השוואה בין מועמדים על בסיס קורות חיים, כמוה כתחרות "מיס תבל" או "מר עולם" – אנכרוניסטית ולא רלוונטית.
ההחלטה על יכולתו של מועמד להיות דח"צ טוב, חייבת להתבסס על ראיון, שיחה או היכרות עמוקה של פועלו ואישיותו.
דח"צ המוצע ע"י הציבור אינו אופוזיציה לבעל השליטה ואינו "מרגל" המושתל בדירקטוריון. הדח"צ כזה מעשיר את דיוני הדירקטוריון וועדותיו בזוויות נוספות (האפשריות רק כאשר הוא הוצע ע"י הציבור). על דירקטור, כל דירקטור, חלה חובת לשמור בסודיות על הנאמר בדיוני הדירקטוריון. לכן, המוטיבציה להציע דח"צ איננה ליצור ערוץ בלתי רשמי לקבלת הדלפות. מוסדיים מקפידים לשמור ריחוק בעניין זה, ממועמדים שהוצעו על ידם.
כאמור לעיל, יש כר נרחב להגברת המעורבות המוסדית בהצעת מועמדים לדח"צים. מוסדיים אינם ששים להציע דח"צים, מטעמים שונים ומגוונים. החשש שמוסדיים ינצלו את הצעת מועמדים לכהונה כדח"צ כפלטפורמה לסידור עבודה למקורבים, איננו עומד במבחן המציאות. ואולם גם לכך עשוי להיות פתרון טוב. שימוש במאגר מועמדים חיצוני, כדוגמת המאגר של איגוד הדירקטורים בישראל, יכול לרפא חשש זה. שימוש במאגר זה יכול להבטיח שלא תהיה זיקה בין מי שיציע מועמד לכהונת דח"צ לבין רשימת מועמדים שמתוכה ייבחר המועמד שיוצע ע"י המוסדי.
הצעת מועמד לכהונת דח"צ ע"י גוף מוסדי איננה "עונש" לחברה או לבעל השליטה על התנהלות לקויה. ההיפך הוא הנכון. חברות שהשכילו לשלב בדירקטוריונים שלהן דח"צים שהוצעו ע"י גופים מוסדיים, חוו שיפור בממשל התאגידי ובביצועיהן וזוכות לאמון רב יותר מהציבור.
