הורים יקרים, השבוע הראשון מאחורינו!

הציפייה וההתרגשות לקראת שנת הלימודים החדשה, מחליפה את מקומה לאווירת ימי הרחמים והסליחות לקראת שנה חדשה.

בחודש אלול אנחנו נוהגים לומר את הפרק "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים פרק כז). 

אחד הפסוקים בו הוא: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת-ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית-ה' כָּל-יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". 

דוד המלך מבקש בקשה אחת, מהי? שכל חייו יזכה לשבת באופן קבוע בבית ה', וללמוד מתורתו. ישיבת קבע. 

למה אם כן כתוב ממש לאחר מכן -  " ולבקר בהיכלו"- בחינת אורח בהיכלו של ה'? איך אפשר מצד אחד להרגיש שייך, קבוע, בן בית בבית ה' -  ומצד שני להיות אורח בבית ה'?!

אדם שמרגיש תושב קבע במקום כלשהו, מתנהג אחרת מאדם שמרגיש אורח. 

 זו הייתה כוונתו של דוד. להרגיש שייך לבית ה', מחובר למקום ויונק ממנו,  אך מחשש שבשלב מסוים תורגש שחיקה וחוסר התחדשות - דוד מבקש את הקסם והחידוש שמרגיש אורח. מתפעל. הכל חדש וראשוני.

כך בעבודת ה', וכך בעבודתנו החינוכית עם ילדינו.

מצד אחד הקשר והשגרה הקבועים, ומצד שני - ההתרגשות מהחדש והלא ידוע.

אנו בצוות בית חינוך מוריה, המורים והתלמידים - מגיעים יום יום. תושבי קבע של ממש. למרות זאת, נברך ונשאף גם לתחושה הרעננה והמרגשת שמלווה אורח כשנכנס לראשונה בשעריו של מקום.

מי יתן ושילוב תחושות זה ילווה אותנו לאורך השנה הקרובה!