בנייה כיום היא בעיקר קבלנית ולעיתים קרובות אף פוליטית. בתים מוכנים בשיכונים עם תכנון ערים וגינות ציבוריות הם שלב בטיפוס על סולם הנדל"ן. מצודות מודרניות על ראשי הרים צופות על נוף בראשיתי מרגש, חומה ומגדל בארץ הקודש.
שם התערוכה מתייחס לדורותי מהסרט הקוסם מארץ עוץ, בו היא צריכה להקיש בנעליה ולומר 3 פעמים(מספר מרכזי באגדות ומעשיות) "
"There is no place like homeעל מנת לשוב לביתה, לעבור מהדמיון למציאות. בסרט, מדינת עוץ היא צבעונית ומרהיבה, לעומת המציאות בשחור לבן ממנה דורותי מגיעה. האמנים בתערוכה זו מתעסקים בדיסוננס שבין שני מצבים אלו.
אדריאן ברון מתייחס בתחריטים שלו לסדרת ספרי ילדים ללימוד קריאה שהייתה פופולארית מאוד בבריטניה בין שנות ה- 50 ל 70. בעבודתו "ג'ון וג'נט בספרד" הוא מלמד את הילדים הנאיביים על צבירת ההון הקפיטליסטית. בעבודה
Landing אדריאן שמר על הטקסט המקורי אבל שינה את המטוסים בטנקים. המלחמה מבחינתו היא מצב קיומי שהאנושות לא תיגמל ממנו במהרה. ההישנות של מצב זה מחוזקת במהות של ההדפס כמדיום.
'כתמי דיו מעיר הברקת' היא עבודה המתייחסת לעיר הבירה של ארץ עוץ בה כל התושבים נדרשים על ידי הקוסם להרכיב משקפיים עם זגוגיות ירוקות שצובעות את המציאות בירוק. כתמי הרורשך שאמורים לשקף את תודעת המתבונן, כופים במקרה זה דרך אחת בלבד לקרוא אותם.
פרט מ'נחיתה', אדריאן בארון
ציוריו של לירון לופו מציגים התיישבויות ונוף פסטוראלי מעבר לקו הירוק. הן זירות להתרחשיות אלימות של הוצאות להורג, מטווחים, או טרף נבלות. אך גם אם הסצנות נראות תמימות כמו אלו בהן מצויירים איכרים על טרקטורים או חמורים, השמים האדומים או העורבים המשחרים לטרף, מרמזים על הסוף המר. הצבעוניות עזה וכמעט תמימה ונראית לקוחה מספרי ילדים ישנים. בשימוש באסתטיקה תעמולתית של הציונות משנות ה40 וה 50 לירון יוצר קשר בין המסירות והלהט ההתיישבותי של מקימי מדינת ישראל ובין הרצון הנוכחי ההזוי לנכס את הגדה המערבית ולהקים בית בכל מחיר.
.jpg)
לירון לופו
תצלומיה של
עירית גובי גם הם עוסקים בדיסוננס בין הפסטורלי לבין המציאות. בקומפוזיציות מוקפדות, תאורה מושלמת ומצבים, שנראים כאילו בוימו על מנת לספר סיפור על ישראל ונופיה, עירית מחפשת את המוזרויות שרק המציאות מסוגלת לספק. בתצלומיה יש התרפקות על עבר שלא קיים יותר, ולעיתים קרובות המציאות פולשת ומקלקלת את הפראיות והראשוניות של הטבע.
בטונאדות, עירית גובי
גבריאלה שוץ חווה את ישראל כמקומית וזרה(מתגוררת בלונדון 16 שנים). הכמיהה לצמחייה, לאקלים ולאנשים מעורבת בהתבוננות חיצונית ומרוחקת ואכזבה ממצב פוליטי שאינו נפתר. סדרת העבודות- "הולילנד", מתייחסת לאסתטיקה ולראייה הרומנטית של מטיילים ואמנים שהוקסמו מהלוונט ומארץ הקודש. גם אצלה, המרחק בין פנטזיה מעין הוליוודית למציאות קופחת מתגלה רק כשמבינים, שההתיישבויות החולשות אסטרטגית מראש ההר הן יהודיות ונמצאות בפלסטין. הנוף הבתולי הריק אינו כה פסטורלי...
'נוף בית אריה', גבריאלה שוץ
הטווח בין דמיון, חלום, חזון לוהט ואמונה, למציאות מורכבת וטעונה הוא נושא התערוכה כאשר הבית הוא הכלי לבדיקת מרחב זה. אולי עם נקיש בנעלינו ונאמר כמו דורותי 3 פעמים "אין כמו בבית", המציאות והפנטזיה יחברו למהות אחת.