תשעים אלף שקל. זה כל מה שצריך כדי לעשות פיצ'ר. חתולים על סירת פדלים הוא סרט שנכתב בסוף 2007, בינואר 2009 הוא נכנס לפרה פרודקשן. חשבנו אז שאנחנו יכולים לעשות את זה ב-18,000 שקל. טעינו. היינו שלושה תסריטאים שמעולם לא החזיקו מצלמה ורק כדי לחשוב על לצלם סרט היינו צריכים ללמוד טרמינולוגיה שלמה. ככל שחלפו הימים גילינו שיש סיכוי קל שכל העסק הזה גדול עלינו, אבל הבאנו שחקנים, בחרנו תלבושות, סגרנו לוקיישנים והזמנו ציוד. כשהבנו שקנה המידה גדל בהרבה ממה שחשבנו החלטנו להקציב לכל הסיפור משהו כמו שמונים אלף שקל ולצאת לדרך. זה עבד. אמנם השחקנים לא קיבלו משכורות אלא מסמך ובו הבטחה לתשלום דחוי. אנשי הצוות עבדו על פיצ'ר ראשון בשביל הניסיון ורובם הגדול קיבל כסף שנכנס בשלבים מאוחרים הרבה יותר. הנקודה היא שסכום שמכסה את הציוד והאוכל לימי צילום הוא הסכום שיביא אתכם עד הסוף. בתשעים אלף שקל אפשר לצלם שישה עשר ימי צילום. זה אמנם אומר שקצב הצילום צריך לעמוד על עשרים וחמישה שוטים ביום, ושמכל יום צריך לצלם ארבעה חמישה עמודי תסריט. זה לא קל, אבל זה זול, מהיר, ועשוי לענות על צרכיהם של מספר תסריטים עצום.
אחרי שהשקעתם את הכסף שלכם וסיימתם לצלם ניגשים לעריכה של ראף קאט אותו מגישים לאחת הקרנות הגדולות, קרן הקולנוע או קרן רבינוביץ'. החבר'ה האלה מחפשים סרטים בשלבי סיום בשבע עיניים, ואפשר להבין אותם. כדי שתסריט יאושר לצילומים, בהנחה שעבר את שלב הפיתוח, עליו לעבור דרך שתי ועדות, ולבסוף אישור תקציב אצל הקרן. זה עלול לקחת שנה עד שנה וחצי ויכול להיות שבסוף לא יאשרו את הסרט. בעצם סביר להניח שלא יאשרו אותו. הקרן הגדולה מפיקה 12 פיצ'רים בשנה. קרן רבינוביץ', עומדת על אותו מספר. שתי הקרנות יחד קוראות בשנה 300-400 תסריטים. מה הסיכוי אני שואל אתכם? לא טוב. לכן השקעה ראשונית מכספי היוצר היא למעשה האופציה השפויה. בגמר הכסף ועריכת הראף קאט הולכים לקרן וניגשים למסלול להשלמת הפקה. זה מסלול מצומצם ונכון להיום מעטים היוצרים שמשתמשים בו. אבל יש שם כסף. ברוב המקרים לא מדובר בהרבה אבל זה מספיק בשביל להשלים את הסרט ולשבור את הראש על הפצה אחר כך.
האופציה שעליה אני מדבר היא למעשה מסע ארוך ומייגע לעבר פיינל קאט, אבל הוא גם מלא ברגעים טובים ולו רק בגלל המחשבה שאתה עושה את מה שרצית. כשהחלטנו לצלם את הסרט ידענו רק דבר אחד, שבעניין הזה, בסרט שלנו, אנחנו יודעים יותר טוב מכל אחד אחר. הניסיון לא היה חשוב, וגם חוסר המשאבים לא הטריד אותנו, זה היה שילוב של נעורים וטיפשות והוא שיחק לטובתנו. אני זוכר יום צילום שבו חפרתי בור בטרקטור לצורך צילום של סצנה שמתרחשת בתוך הבור. הבור נחפר בקרקע בבעלות פרטית שעליה לא קיבלנו אישור ובכל זאת הלכנו על זה, קרעתי כבל תקשורת די רציני ששיתק את השכונה מאינטרנט טלוויזיה וטלפון, ועוד בסופשבוע. ועכשיו לקראת הסוף שכבר היינו קרובים לחתימה עם מפיץ פתאום הכל השתבש וחשבתי שכבר אין מה לעשות ולא נחתום לעולם על חוזה, אז בלית ברירה הלכתי לים להטביע את יגוני, כשאני יוצא מהים, אני מקבל טלפון בהול, תגיע עכשיו! היישר מהים נסעתי על הקטנוע למשרד של המפיץ בבגד ים ורסיסי חול שגררתי אחרי מהחוף. המזכירה חשבה שאני השליח של הפיצה! אבל סוף טוב הכל טוב, מרוח בקרם הגנה חתמנו על העיסקה.
אנחנו לא גיבורים כי עשינו סרט או כי יש לנו אחלה סיפורים לספר. הנקודה היא שיש בערך מליון סיבות למה לא לעשות את זה, וכשמתחילים יש מילון סיבות למה להפסיק. אם למדנו משהו אחד זה שיש תכנית ואז הכול משתבש ואיכשהו התכנית עדיין עובדת. ההחלטה לצלם את הסרט שלכם היא החלטה שאתם חייבים לקבל. אתם חייבים לצלם אותו. רוב האנשים השקיעו בחלומות שלהם בדרך כלל הרבה יותר. מקווה שתלכו על זה. יונתן בר אילן.  
|