פריחת הדובדבן
פריחת השקדיה -אל מול הר תבור |
לא מכבר חזרתי מיפן אליה נשאתי עייני מימים, במקום לשאת עיני אל ההרים... כמיהתי הגדולה הייתה לראות את פריחת הדובדבן, וכמעט ששכחתי את פריחת השקדייה בארצנו הקטנטונת.
לא אכחיש! התלהבתי כי יש ממה. אך מיד עם הדובדבן השני נזכרתי "בשקדייה פורחת, ושמש לה זורחת" – ושאלתי עצמי: יש לי, יש לנו, למה איננו מרוצים ואיננו שמחים כל כך בחלקנו כמו בשמחת הנכריים לנו????
למה תמיד נשמע – יש לנו מה ללמוד מהם, ואף פעם איננו אומרים יש לנו מה ללמד אותם? כלום מדובר ברגשי נחיתות שפתחנו לעצמנו? האם גילנו הצעיר מעמיד אותנו בתסכול המשדר לעולם כולו נצלו אותנו עד תום כי ממילא אנחנו צעירים ולא מנוסים, מגששים דרכנו באפלה, ולא יודעים להעריך מה שבידנו?
הטיול (המקסים!!!) ליפן העמיד אותי שוב בבחינת הפרופורציות האישיות כמו הלאומיות. למדתי שאין לי במה להתקנא אך אני יכולה לפתח שאיפות ולפעול כדי לממשן. איש לא יגשים את שאיפותיי למעני, ולא יעשה זאת טוב ממני. אין לי סיבה להתבייש במי שאני ובהישגים אליהם הגעתי בחיי. אני תמיד יכולה להוסיף וללמוד כדי להשתפר, אך יכולה גם ללמד ולחלוק עם האחר את נסיוני, ידיעותי ויכולותיי. אני גאה במי ובמה שאני! עליי רק להראות ולפרגן לעצמי ולסובבים אותי את כל המשאבים האישיים שלי.
אין לי ארץ אחרת! גם את ארצנו הקטנטונת – רכשת ויש לך את הכוחות והמשאבים המיוחדים שלך.
עשי מהם לתועלתך.
נצלי גם את למשל את פריחת השקדייה (שדי מקבילה בתקופתה לפריחת הדובדבן) כדי לעשות לשמך.
פתחי סביבה תיירות נכונה. למדי להציע. יש לך מה.
היי גאה מדינתי בעצמך ואל תדרשי רק מאזרחייך להתגאות בך.
למדי את העולם שיראה וידע – גם לעולי ימים יש מתת חיים!
|